לקושש אהבה….

היא מרגישה לא ראויה, לא אהובה, ממש שקופה.
לא הייתה מ"המקובלות" בביה"ס.
ילדת סנדוויץ'.
הורים מאוד מסורתיים ונוקשי מחשבה.
"הבינה" בגיל צעיר שצריכה לרצות את כולם כדי שיאהבו אותה.

רואה את צרכי האחר עוד לפני שהוא רואה אותם.

תמיד שם בשביל כולם, אך לא מרגישה שיש שם מישהו עבורה.

היא מתבוננת במראה ולא מכירה את עצמה. שכחה מי היא לפני המון שנים.

מתבוננת בה מהמראה דמות לא מוכרת, רחוקה, מנוכרת.

כל פעולה שהיא עושה עבור האחר נותנת לה אשליית אהבה והערכה.

כל מילת תודה והודיה, כל כך חשובה לה. היא מכניסה אותה מייד לליבה, בניסיון למלא בור שחור אין סופי.

היא מקוששת אהבה כדי לשרוד.

"התבונני במראה עכשיו, לאחר שסיימנו את המפגש. אל תברחי. פתחי את הלב ורק התבונני" בקשתי.

לאט לאט המבט הפך יציב, נוכח, פתוח, בטוח.

הדמעות זלגו בהתרגשות.

"אני סוף סוף פוגשת את עצמי…."

הלב נפתח ואהבה עצמית החלה למלא אותו.
הבור נעלם.

עכשיו אפשר להמשיך לדבר הבא.

כל כך חשוב להתבונן במראה ולאהוב בקבלה את מה שמשתקף 💙